התמונה הכוללת היא של בסיס ליכוד נאמן מאוד, אך לא עיוור. נתניהו ממשיך ליהנות מדומיננטיות גבוהה מאוד, במיוחד סביב שאלות של הנהגה, מלחמה, חנינה והרפורמה המשפטית. אולם דווקא משום שמדובר במתפקדים פעילים – ולא בכלל מצביעי הליכוד – מוקדי ההתנגדות שנמצאו בסקר מקבלים משקל מיוחד.
הקו הבולט ביותר הוא פער בין אמונות לנתניהו לבין התנגדות למהלכים שנתפסים כפרסונליים או משפחתיים: מעל מחצית אינם תומכים בעשרה שריונים, כמעט שני שלישים מתנגדים לשריון ליאיר נתניהו, ורק שליש מרוצים מטיפול ראש הממשלה באירוע זיו אגמון. כלומר, התמיכה בנתניהו אינה מתורגמת אוטומטית לתמיכה בכל מהלך שמזוהה איתו או עם סביבתו.
ביטחונית, המתפקדים סבורים כמעט פה אחד שהמערכה מול איראן וחיזבאללה הייתה נחוצה, והם מעניקים לנתניהו ציונים גבוהים מאוד על ניהולה. אך שביעות הרצון מתוצאות המלחמה נמוכה יותר באופן יחסי, ורק מעט מעל מחצית מביעים שביעות רצון גבוהה. זהו פער חשוב בין הצדקת המלחמה לבין תחושת ההישג. חוסר שביעות הרצון מתבטאת גם בפגיעה במעמדו של שר הביטחון כ"ץ במגוון מדדים.
בציר הקואליציוני, המתפקדים מעדיפים ברוב גדול ממשלת ימין על מלא, אך קיימת אי-נוחות משמעותית מול פטור מגיוס לחרדים ומול חלק ממאמצי החקיקה הדתית. זה מסמן שהשותפות החרדיות והדתיות הן נכס גושי, אך גם מקור פוטנציאלי לשחיקה פנימית בליכוד.
בשורה התחתונה: הליכוד ונתניהו עדיין שולטים בבסיס הפעיל, אך קווי השבר אינם זניחים. הם ממוקדים בעיקר במהלכים פרסונליים במשפחה ובסביבה הקרובה, בסוגיות החרדים והגיוס, ובפער בין הציפייה לניצחון ברור לבין שביעות הרצון בפועל מתוצאות המלחמה.